עודות
נולדתי בקיבוץ בית זרע, בת רביעית למשפחת להב. כמו כל בני דורי בקבוץ, עוד בטרם מלאו לי שלושה ימים, הועברתי ממחלקת היולדות של בית החולים פוריה היישר אל בית התינוקות בקיבוץ, שהפך לביתי הראשון. יחד עם בני גילי, חבריי למסע ההתבגרות, ישנתי במקלט בזמן מלחמת ההתשה; יחד עברנו מ’חמישייה’ לגן אורנים; יחד הפכנו מגן מעבר לקבוצת שיזף; ויחד חברנו לילדי שער הגולן כדי ליצור את קבוצת עופרים במוסד החינוכי בקעת כנרות.
זמן קצר אחרי שהשתחררתי מהשירות הצבאי עברתי לגור באנגליה, שם נולדו שלושת ילדיי, ושם אני חיה עד היום, בסמוך לפארק לאומי ולאוקיינוס האטלנטי. במשך השנים למדתי משפטים, חינוך ופסיכולוגיה, ולאחרונה כתבתי ופרסמתי רומן, שעלילתו משקפת, בין היתר, את החוויה של המעבר בין שתי יבשות.
בספר משתקפת גם האהבה הגדולה שיש לי, ותמיד הייתה, למים ולשחייה. רבים מזיכרונות הילדות שלי, ובמיוחד החזקים והמפעימים ביניהם, קשורים במים. טיולי משפחות לסיני וצלילה מבוקר עד לילה בריף של ים סוף; מסעות אבובים בירדן העליון; ימים שבילינו על שפת הכנרת וחזרנו עם שקיות מלאות צדפות למרק; ’ תפיסת גלים‘ בים התיכון; שיעורי שייט בימיית בית ירח; ושעות על שעות של בילויים בבריכת השחייה של הקיבוץ. במיוחד אהבתי לשחות בירדן, בימים וגם בלילות. אהבה וקשר עמוק שכזה למים הענקתי גם לגיבורת הרומן שלי ולבתה.
בשנותיי הראשונות באנגליה, נרתעתי מן השחייה בגלל הקור העז שלא הייתי רגילה אליו. ואולם, כעבור כעשר שנים התרגלתי למזג האוויר, והיום אני מרבה לשחות, בכל עונות השנה, בדרך כלל בנהר הדארט, הזורם בסמוך לביתי במחוז דבון שבדרום מערב הארץ.
מלכתחילה, התכוונתי לכתוב ולספר על אבא שלי, משה (מוסה), שהגיע לישראל כילד פליט בן 11 בימי מלחמת העולם השנייה. אף שספורו אמנם מוזכר בספר, תוך כדי כתיבה הרגשתי, שהנוף של עמק הירדן והנוכחות של הקיבוץ תופסים יותר שליטה על הסיפור. וכך זרמתי עם העלילה, כמימי הירדן, נמשכת בסקרנות לראות לאן יוביל אותי הזרם, ומה יקרה לדמויות השונות שצמחו בתוכו.