קטע מתורגם
מתוך: הספור על הצב
בדיוק נגמרה מלחמת ששת הימים שבה שחררו הצנחנים שלנו את ירושלים והחזירו אותה ליהודים. באותו בוקר יצאנו מהמקלטים, ואחרי הצהריים ירדנו עם קוויני לירדן, כל קבוצת חצב. בהתחלה שחינו נגד הזרם, נאחזים באבני הבזלת השחורות שמתחת למים, דוחפים את עצמנו קדימה, חולפים על פני סבך הגומא וחבל הטרזן המשתלשל מעץ האקליפטוס, עד למקום שבו המים כל כך רדודים, שכאשר נעמדנו שוב, היינו מרוחים כולנו בבוץ שחור. אז נשכבנו על הגב, ידיים פרושות לצדדים או מעל הראש, ונתנו לזרם לשאת אותנו חזרה, פוזלים אל שמש אחר הצהריים ששלחה אלינו את קרניה מבעד לקני הגומא. כך הוביל אותנו הנחל, לאט ובעדינות עד הגשר, שם היו בגדינו תלויים על ענפי אקליפטוס כמו דגלים צבעוניים, במרחק בטוח מעקרבים וקרציות. שם קוויני התנמנמה לה על גדת הנחל.
קוויני, חזרנו! קראה גולדי בשמחה, כשהיא מכה באגרופיה על חזה החשוף כמו טרזן מלך הקופים. קוויני התיישבה וחייכה אלינו ברכות. הכל בסדר חצבים? היא שאלה. כן, קראה גולדי בהתרגשות, כולם בסדר גמור. אל תתרחקו, אמרה קוויני, ואל תתקרבו לסכר! וכבר היא שוכבת שוב בתנוחת ההשתזפות שלה.
למה שלא נלך עד הסכר אם אנחנו רוצים, מילמלה סאפי, אנחנו יודעים להסתדר, אנחנו לא תינוקות. השמיעה של קוויני היתה כל כך חדה, שהיא היתה מסוגלת לשמוע ג’וק שנלכד בתוך ארון. סאפי, היא אמרה, כשתגדלי תוכלי לעשות מה שאת רוצה, אבל בינתיים אני אחראית פה. אל תדאגי, היא הוסיפה בעדינות, עוד יהיה לך מספיק זמן להסתדר בעצמך.
כשהשמש שקעה מעל הכפר הערבי הישן, הופכת את חורבותיו לצלליות, הגיעו הנערים, צועדים במורד הגבעה. אסתר, מיכה וכל השאר, היו כבר כמעט בוגרים, ולכן הורשו לעשות כמעט כל דבר, אפילו להישאר בחוץ עד רדת הלילה. בעוד שאנחנו, הילדים הצעירים, היינו צריכים ללכת לבילוי המשפחתי של ארבע וחצי בחדרי ההורים. עוד עשר דקות חצבים, קראה קוויני מהגדה, ואז אנחנו חוזרים!
(תרגום: הדס להב)